טקס גירושין

במשפט המקראי, לבעל יש זכות להתגרש מאשתו אך אישה אינה יכולה ליזום גירושין. לפני כ-1,000 שנה קבע רבינו גרשום בן יהודה (965-1028) שבעל לא יוכל עוד להתגרש מאשתו ללא הסכמתה. החלטה זו התקבלה כמחייבת על ידי יהדות אירופה.

בית הדין הרבני יכול לחייב את הבעל לתת גט כאשר יש מקרה צודק, כגון כאשר בעל מסרב לקיים יחסי אישות, כאשר אינו מספק את מזונותיה כראוי, כאשר הוא בוגד, כאשר הוא מכה את האישה, או כאשר יש לו מחלה קשה, כגון צרעת וכו'.

גט היא המילה העברית למסמך גירושין. כיוון שנישואים יהודיים נכרתים על ידי מתן חוזה משפטי בין בעל ואישה, ניתן לסיים אותם רק על ידי מתן צו משפטי המבטל את החוזה המקורי. אין להוציא גט אלא אם כן הושגו תחילה גירושין אזרחיים, כמו שאסור לערוך טקס נישואין יהודי ללא מילוי תחילה של כל הדרישות האזרחיות. על פי ההלכה, נישואין אינם מתפרקים עד להחלפת שטר גירושין, גט, בין בעל ואישה. 

גירושין יהודים דומים לסוגיות משפטיות רבות כיום. חוזה גירושין נערך בפיקוח רבני ונחתם על ידי עדים. הבעל והאישה אינם נתונים לשאלות אישיות. אם הם בוחרים בכך, הם לא צריכים להיות נוכחים יחד. גירושין בין יהודים נמשכים בדרך כלל שעה או שעתיים, ובמהלכן מכינים את הגט. הצדדים צפויים לספק הוכחה לזיהוי, ויישאלו כמה שאלות רשמיות כדי להבהיר שהגט מבוצע בשמם ללא כפייה. 

המקור לכך התבסס על הכתוב בספר דברים (כ"ד, א), הקובע שכאשר אדם רוצה להתגרש מאשתו "אז יכתוב לה שטר גט" שנאמר:
"כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ, וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו – כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר, וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ"

מכאן, מסיקים הרבנים שגט חייב להיות בכתב ידו של סופר. המסמך כתוב בארמית כיוון שזו הייתה לשון העם בתקופת המשנה והתלמוד. עדים ראויים חייבים להיות נוכחים בעת כתיבת המסמך ובמסירתו.