רבני התלמוד ראו בנישואין חוזה קדוש, ופירוק הנישואין כמעשה לא קדוש. הם מצטטים את הנביא מלאכי, ". . .היה ה' עד בינך ובין אשתך מנעוריך אשר עשית בה בוגדני, אף על פי שהיא חברתך, אשת בריתך" (ב' י"ד). ההלכה שבעל פה הוסיפה בסנהדרין (כב א), "אפילו [אלוקים] חולק דמעות כשמישהו מתגרש מאשתו".
במשפט המקראי, לבעל יש זכות להתגרש מאשתו אך אישה אינה יכולה ליזום גירושין. לפני כ-1,000 שנה קבע רבינו גרשום בן יהודה (965-1028) שבעל לא יוכל עוד להתגרש מאשתו ללא הסכמתה. החלטה זו התקבלה כמחייבת על ידי יהדות אירופה.
בית דין דתי יהודי יכול לחייב את הבעל לתת גט כאשר יש מקרה צודק, כגון כאשר בעל מסרב לקיים יחסי אישות, כאשר אינו מספק את מזונותיה כראוי, כאשר הוא בוגד, כאשר הוא מכה, או כאשר יש לו מחלה או מום.
גט הוא המילה העברית למסמך גירושין. כיוון שנישואין יהודיים נכרתים על ידי מתן חוזה משפטי בין בעל ואישה, ניתן לסיים אותם רק על ידי מתן צו משפטי המבטל את החוזה המקורי. על פי ההלכה, נישואין אינם מתפרקים עד להחלפת שטר גירושין, גט, בין בעל ואישה.
גירושין יהודים דומה לעסקאות משפטיות רבות כיום. חוזה גירושין נערך בפיקוח רבני ונחתם על ידי עדים. הבעל והאישה אינם נתונים לשאלות אישיות. אם הם בוחרים בכך, הם לא צריכים להיות נוכחים יחד. גירושין יהודים נמשכים בדרך כלל שעה או שעתיים, ובמהלכן מכינים את הגט. הצדדים צפויים לספק הוכחה לזיהוי, ויישאלו כמה שאלות רשמיות כדי להבהיר שהגט מבוצע בשמם ללא כפייה.
בהתבסס על האמירה בספר דברים (כ"ד, א), הקובעת שכאשר אדם רוצה להתגרש מאשתו, "אז יכתוב לה שטר גט", מסיקים הרבנים שגט חייב להיות בכתב ידו של סופר עבור הגט. המסמך כתוב בארמית כיוון שזו הייתה לשון העם בתקופת המשנה והתלמוד. עדים ראויים חייבים להיות נוכחים בעת כתיבת המסמך ובמסירתו.
בקהילות מסוימות יש מנהג לחתוך בטקס הגירושין את הגט במספריים או בסכין לאחר הכתיבה. מסורת זו החלה בתקופת שלטונו של אדריאנוס על ארץ ישראל (117-138 לספירה), כאשר כל הסמכות החוקית נשללה מהקהילה היהודית. באותה תקופה המשיכו בתי המשפט היהודיים לפעול בחשאי. כאשר הוצא גט, המסמך נחתך כך שאם יתגלה על ידי השלטונות הרומאים, היהודים תמיד יכלו להכחיש שהמסמך חוקי.
הגט נועד להבטיח לבני הזוג שהם יהיו חופשיים להינשא מחדש אם ירצו בכך. זה גם מונע בעיה טרגית: ילד שנולד לאישה יהודיה שנישואיה הקודמים לא הסתיימו בגט עלול להיחשב בלתי לגיטימי. כל יהודי, בין אם שומר מצוות ובין אם אינו שומר מצוות, צריך להשתתף בדאגה לאחדות היהודית ולספק לילדיו לוח נקי לעתיד.
אחת הסוגיות המייסרות והדוחקות ביותר מתעוררת כאשר בעל מסרב להעניק לאשתו הגרושה גט, ובכך מונע ממנה להינשא שוב בעתיד. לנשים כאלה, הנקראות עגונות (מילולית, "אשה כבולה"), אין מוצא בעניין, שכן הוצאת הגט טמונה אך ורק באחריות הבעל. לבעיית העגונות יש היסטוריה ארוכה וכואבת ביהדות והיא נותרה בעייתית עוד יותר כיום, במיוחד מחוץ לישראל, שכן לממסד היהודי יש כוח מועט יחסית מבחינת המשפט הפנימי.
בישראל, לעומת זאת, ננקטו צעדים על מנת להפחית את בעיית העגונות. בשנת 2012 קבעה הכנסת, כי לבעל יש 45 ימים לכל היותר כדי לספק לאשתו גט לאחר שבית הדין הרבני קבע כי יש צורך בכך. אם הבעל מסרב לעשות כן בתוך פרק זמן זה, על בית המשפט לקיים דיון לבוררות האם להטיל סנקציות עונשיות, שיכולות לכלול מניעת נסיעות הבעל לחו"ל, החרמת רישיון הנהיגה שלו ואף מאסר.
גברים ונשים כאחד רשאים להינשא בשנית לאחר גירושין; אולם כהן, צאצא של הכהנים הקדושים, אינו יכול להינשא לגרושה.
משרד המשפטים הוציא בנובמבר 2016 צו המאפשר לרשות השיפוט האזרחית בישראל להעמיד לדין גברים שמסרבים להעניק לנשותיהם גט.
